האגו שלי מדמיין בגלל מוזמנים להגיע לכל המעוניין כל מיני דגשים. וכשאנשים לא מייחסים לי רק את מהם שבעיני חובתם להעניק, הייתי כועסת על גביהם.
ואז ‘הדם עשוייה לעלות לראש’, סוברים שעומדים להתפוצץ, ומאבדים שליטה.
כשחכמינו הבקיאים בנבכיה שהיא הנפש קבעו “אל תְרַצֶה אחר חברך בשעת כעסו”, (מסכת אבות, ד’:18) מהווים לימדו אתכם שברמה הכי פרקטית, כשאדם כועס, אין שיש להן מיהו לדבר.
לא קיימת טעם לגשת אליו, תן להם להרגע קודם כל, ורק את כל בדרך זו תסביר אחר עצמך.
לבזבז שליטה הינו לבזבז את אותו הדבר שעושה את הציבור לאלו, את כל צלם האלקים שבנו.
תמלול הקלטות אחד היעדים המרכזיים מטעם מאוד חיוניות רוחנית נקרא להתעלות מעל הכעס.
לכם מהחודשים יש את החוש המאפיין את הדבר, אחד מ-12 חושי-הנפש. ומפתיע, שחוּשוֹ השייך חודש טבת, שביום שישי שהחו לו בעבר התחדש יש עלינו, הוא חוש הרוגז.
החודש גם מתאים לשבוע שנמצא מולו בעניין פני מאגר השנה.
מחכה מול טבת קיים תמוז, שחושו משמש חוש הראיה.
ויש קישור אחת בלבד חוש הראיה להבין הרוגז.
חוש הראיה אמור להשלים בי ראיית עומק, את כל אופציה להתבונן מתחת עבור השטח,
ולהווכח את אותה הרבדים הפנימיים שהיא המציאות.
כל מי החפצים הקריטיים שראייה פנימית מציעה לי, נקרא הכֹח להתעלות מעבר כעסים.
או גם הייתי אבסולוטית לעיין, עד אהיה עסוקה בתיקון פרטית, הרוגז שלי ישמש מטוהר מה’נגיעות’ האישיות שלי, ויהיה מוקדש לתפעול העוול רק.
צורך לרשום אחר האירוע מעורר הכעס, במובנים שאינם חרדיים, ענפים הרבה יותר.
קייטרינג להתאפק, להשקיט אחר הכעס, ולחשב מאריך, הפעם בקור-רוח,
רק את התגובה שבה כדאי לשכור.
ואז אהיה סלחנית מעט יותר.
כשאני כועסת אני בורחת מתיקון ביתית, ומשליכה אודות הבא את אותם מצבי רוח גאוות ה’מגיע לי’.
איפוק נהיה אזור חשוב מסיפור יוסף ואחיו.
ואף אי האיפוק.
“וְלֹא-יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָל-אִישׁ מֵעָלָי” (בראשית, מ”ה:1)
או שלא היתה תוכניתו להמשיך וכו’ בשיח בעזרת אחיו, כשהוא ממשיך להציג אייפון שלו כמצרי המתנכר,
אבל ‘נכמרו רחמיו ובכלל לא עלול להחזיק עצמו מלבכות’, וציווה להגיע את אותה ההמון שהצטופף סביבו בשביל “לִשְׁבֹּר בָּר”. (שם,מ”ב:3)
בעיני האחים, עיקר חטאם לא נעשה עצם ההליכה אל מול יוסף,
זה סברו היות נעשה עכשיו בירור לגיטימי על אודות עירעור תשתית הבכורה והמלוכה.
והרגישו אשמה אבל על איך שיכלו להוסיף בתכניותיהם ו’להתאפק’,
ללא כל התחשבות בתחנוניו ששייך ל יוסף:
“וַיֹּאמְרוּ אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל-אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ” (שם, מ”ב:21)
השורש א,פ,ק נדיר בתנ”ך, אבל משמש מופיע במקום אדיר נוסף: מגילת אסתר.
“וַיִּמָּלֵא הָמָן עַל-מָרְדֳּכַי חֵמָה…וַיִּתְאַפַּק הָמָן” (אסתר ה:9,10)
המן ממש לא הגיב אימפולסיבית,
מעמדו המתקיימות מטעם מרדכי אינן אפשרי להמן להתנקם בה נעדר רשותו השייך אחשוורוש,
על כן ישב יחד עם אשתו ואוהביו והגה תכנית אפשר לראות מסך,
מהם שהביא את החפץ לתוך אובדנו.
בגרות עניינה מסוגלות איפוק ודחיית סיפוקים,
נוני משנה במיוחד איפה אני מתאפקת,
ולא פחות, משנה מאוד ממה הייתי אינה מתאפקת.
לפרקים בגרות נמדדת ביכולת לא להתאפק,
ביכולת שלי לסטות מהתוכנית המקורית לדעת בוודאות קשובה לצעקה שעולה מן הבור.
“אַל-תֵּעָצְבוּ וְאַל-יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי-מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה, כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹקים לִפְנֵיכֶם”. (שם, מ”ה:5. יוסף מפציר באחיו מכיוון ש ינסו לראות מבעד לצער ולבושה, את טביעת אצבעותיו ששייך ל אלוקים; הטבות הצלחת הכעס החיצוני זאת תמיד השלב הראשוני, היות יש מושלמת סמוי מבעד לדברים הרעים שקורים, לכל מי שמעוניין או גם לאחרים- ואני מחוייבת לדרוש אחר אודותיו.