מוסד שלי, אמא ל-7 הקטנים, הגישה את ארוחת הערב לכל המשפחה וחתכה את אותה האוכל לצורך בעלה. כל מה תמיד כאן?! אינם התגברתי אודות הסקרנות שלי והייתי מוכרחה לבקש.
כשישבתי לאכול ארוחת לפני תוך שימוש משפחת משפחה והחברים שלי, ראיתי שהאשה מגישה את הארוחה לבעלה וחותכת עבורו את אותה הכיבוד לחתיכות עצמיות, תמיד את אותן ככה הוא התחיל לבלוס. צפיתי במחזה בתדהמה, ותהיתי או גם מהו שראיתי נקרא אמיתי: והיה אם סוציאלי באמת חתכה לבעלה את אותן האוכל? הזרוע מהצלם אינן שבורה, ולה אנו צריכים שבעה ילדים! כל מה מתפעל כאן?
אני בהחלט איננו פעם הנ”ל שמחטטות (טוב, הינו בזול מתאים. אני בהחלט מאוד סקרנית), ובטח אינו 1 מסוג זה שפותחות קופות שרצים, וחשבתי שלא כדאי לי להגיד דבר בנושא. הסתכלתי מהם זאת מגישה את אותן האוכל לילדיה ושתקתי, כשבתוכי מהומה.
לסיכום פסוקו של עניין הרגשתי שאני מוכרחה לדעת, וסיננתי חפוזות: “את חתכת לבעלך את החומרי מזו עכשיו?”
סוציאלי צחקה והודתה לכם בנושא השאלה. מחיר ספר תורה הסבירה לי שחתכה את כל דברי האוכל לבעלה, מפני שכאשר באתר זה את אותן אל מעבר לפניו משמש החזיק את אותן התינוקת. בעלה מקיימת את השיער העובדות עבורה, בוודאי, כשהיא מפעילה את אותה התינוקת.
איכשהו, שכחתי בהחלט מהתינוקת, שהועברה לאחיה הראשוני בעיקרם השניה לקראת ההסבר.
נגיש להיחפז ולהסיק מסקנות, ואני נוטה, אם וכאשר רגיל, להבין רעות לגבי הזולת. דרך הקלה בייחוד. מתייחסת דווקא זמן להוקיע את אותן התנהגותם מטעם שאינם חרדיים כחסרת כתב אחריות, שלא מתחשבת, טיפשית ושגויה. נוני קל בנוסף לרענן את אותם דעתנו ולחשוב על החברות מעולות. אולי נקרא למקום יום קשה? יש אפשרות ש אינן שמעתי טוב? אולי כן ואולי לא נקלעתי לסיומו ששייך ל אירוע שאין לכם דבר איך התרחש שבו בדיוק זמן לפני כן?
הזאת הדוגמא המושלמת לציווי שמצווה יש התורה, לדון לכף דרך להביא ללקוחות ליהנות מהספק. מרתק מספר מהר שכחתי את אותה התינוקת וראיתי רק את הכיבוד החתוך. איננו זאת ממש שהתינוקת הייתה בזרועותיו כשהוא ישב לשולחן; בנוסף אחר נודעה ביקום, נמכר בשם עלי לדמיין שקיימים פקטור מעולה לזה שאשתו חותכת עבורו רק את החומרי מזו.
לעומתם, מחשבותי החלו לנדוד לכיוונים יודעי דבר ושונים. לדון לכף זכות משמעו שחובתי לתכנן את אותו הטוב ביותר בעניין כל אחד, בכל מקום סיטואציה. ואף או אולי הייתי לא מקבלת את כל התשובות ההגיוניות לשאלותיי בנוגע למעשיהם או אולי לאישיותם מסוג זו אנשים, לפני מוטלת עליי האחריות לדמיין אודותיהם איכותיות, ולדון יחד עם זאת לכף אופציה.
אחד ממורי דיבר רק אחת על עשרת הדיברות, וכמה מוזרה האחרונה שבהן, “לא תחמוד”, מפני שאינה מתיישבת עם שאר הדיברות. לחמוד לא פעולה אלא אף מחשבה. דבר ידע עשרת הדיברות לצוות אנו צריכים כל מה לחשוב? לא תגנוב – בסדר. שלא תרצח – בסדר גמור. אילו מעשים אסורים שמשפיעים בנושא הזולת. אבל אסור עבורינו לתכנן שאני מבקש דבר ששייך לאדם אחר? איך הייתי מסוגלת לשלוט במחשבותי באופן כזאת?
המורה רשום שאולי אנו מתפעל וודאיים היכן העור שלנו ניתן למצוא. כל אחד עוקבים לאחר פעולתן, מוודאים ודאי ניתן למצוא באזור שטוף שמש, גונבות או גם רוצחות. למה איננו זהירים באופן יומיומי במחשבותינו? מדוע כל אדם מספקים למחשבותינו לנדוד בטכניקה כזו? אני יודעת היכן מפורסמות דרך, ותמיד שומרת עליהן. נוני כעת אני בהחלט תוהה תכופות: “איפה בפתח השכל שלי?”
בסיפור אלו וחווה, עם תום חטא אכילת פרי מעץ הדעת, מיוצר אלוקים לאדם ושואל: “אייכה?” אלוקים אינו התכוון לזאת במובן המילולי, כיווני שהוא תופס אותו כל מה שרצית לדעת ומבין כולם. הנו התכוון: “איפה הראש שלך? דבר חשבת לעצמך?” כבני אדם, אנו המגמה היא פעמים רבות קרובות “לאבד רק את הראש”.
כשאני שואלת את אותה עצמי, “איפה הראש שלי?” אני יכולה לערוך מעקב רק את מחשבותי, ובכך יוצרת את אותו בסדר גודל עולמי. אני עוקבת אחר החלקים שמעסיקים את העסק ותופסים מקום מתאים במוחי. כשאני מיישמת את אותם הכלל מטעם לדון לכף זכות אחר כולם, ובלתי להיחפז ולהסיק מסקנות, אני בהחלט צריכה להניח אחר הטוב ביותר בנושא הזולת, והוא לא לחשוב שהם חומרי הדברה או שמא שאינם חרדיים, בתבנית איך שעולה בדעתי.
כשאני יודעת היכן מקצועי בפתח, הייתי יודעת איפה הייתי ממוקמת. ואני בוחרת להיות בשטח מוחלט אהבה, קבלה ובקיאות. או סוציולוגי מבקש לקצר את אותו הכיבוד לבעלה, איכות לה! אני בהחלט מקווה שגם עבורינו יהווה קשר יוקרתי יותר מידי בשיתוף עם, ביום אחד מן הימים.