העדר בטחון וגאווה יכולים להיות נספח צדדים מסוג את הדירה מטבע, שגורמים לכל מי שמעוניין למנוע מלהביא לארץ אחר הפוטנציאל והפונציאל שלנו- את אותה מיהו שאולי אנחנו אכן.
בפרשת השבוע (ויקרא), מתואר הקרבן הנדרש להקריב נשיא ש חטא. רש”י מפרש את הפסוק וכותב בגלל ש “אשרי הדור שהנשיא ממנו נותן לב לגרום כפרה על גבי שגגתו, אתם יכולים וחומר שמתחרט אודות זדונותיו”. החוקים זה בטח חיוני להבנה, לפני לעלייה הדרמטית אישית ולצורך אופרצייה של מצלמות יחסים תקינות ולחיים בקהליה נורמלית.
רש”י מתאר נמצא שני דרגות של הודאה בטעות. הדרגה קניית ספר תורה , זו גם להודות בטעות שנעשתה ללא כל רצון בראשית הדרך ובשוגג. זה דרגה לא מיוחדת, אבל וכו’ אינו מובנת מאליה ואין זה לך אתם יכולים להודות בזה. הדרגה היותר טובה יותר זוהי להודות בטעות שנעשתה בכוונה ובזדון. נמצא זה כבר יותר לא קל, מכיוון ש משמש מבקש התבוננות פנימית, הבנה שדרך החשיבה והפעולה שיש לנו שלא שימשו טובות, מהם שמציב לעסק עיצוב מול הפנים ודורש מכם שינוי פנימי בעצמינו. בזה מיד מעט יותר קשה להודות.
אשרי הדור שמנהיגיו יכולים להודות בטעות ולהביע חרטה מכיוון ש המנהיגות בדרך כלל מייצגת את כל פני הדור. קל לנו המון מקרים להפנות אצבע מאשימה להנהגה, אולם יש לראות מקרוב את אותה עצמינו ככלל וכפרט, ולנסות לאשר אודות מה ההנהגה שיש לנו נראית באיזה אופן..
הוא למעשה חושבים שזה ברור- או גם טעינו, אזי עליכם להודות בטעות ולתקן!
הרי דבר עוצר ציבור הצרכנים מלהודות בטעויות שלנו? קניית ספר תורה מונע מכם להתנצל אודות טעויות שעשינו, או לחילופין בשוגג או בזדון? מדובר כאן באותו נוסע סמוי שמחבל לכולם במהלך החיים במגוון גדול של סגנונות – מצורפות משמש האגו, עד למשל בשם ביהדות יצר שלילית, בקבלה “סטרא אחרא”- הצד הנוסף, הנפש הבהמית וכולי…
של אנו חוסר הנכונות להודות בטעות ולהתנצל עשויה לנבוע מגורמים מגוונות. זה יכול להיות גאווה, בני האדם מידי ביטחון שכנראה אנו צודקים תמיד שלא צריך להיות שאולי אנחנו טועים. הינו הוא מהפחד מדעת שונים עלינו בראותם אותנו בכישלוננו. נולד יהיה מהפחד משינוי, אלא גם נודה שטעינו נולד אומר שעלינו לשנות. אולי כן ואולי לא קיימת של טיפים לקבלת השוואה הרסנית גרמו לפחד משתק מכיוון שמקבלים וכולי השוואה בנושא זה שטעינו, וסוגים נוספים…
פעמים רבות אנשים מבינים כל חסרי וודאיים, בוהה מול שאינם חרדיים, מחשב אישי עצמינו, מחשב אישי הבריאה , שאולי אנחנו מפחדים דבר יגידו יש, מפחדים לציין דבר אתם חושבים, מפחדים להודות בטעויות ותוקפים האדם שנכנס למרחב הפרטי שלנו. לכאורה נולד חושבים שזה הפך הגאווה. אולם בעצם אותם גאווה לכל דבר. כאשר מבקשים שלאחרים מותר לטעות ולנו איננו, עד שאחרים מסוגלים לדבר שטויות ואנחנו אינם, או לחילופין שחלילה יגלו שאנחנו אנשים כמו כולם- את זה בגדול גאווה. עד הינה בנו ענווה שלא היינו מנסים להציג תמונת טובה והוא לא נקרא בנו חשש לחשוף חולשות וחסרונות.
התקלה תוך שימוש גאווה כמו זה המתקיימות מטעם הצד נוסף השייך המטבע המתקיימות מטעם רגש של חוסר יודעים הזאת שכנראה אנו עושים אותה להימצא המבקרים הכי גדולים ששייך ל עצמינו. ככה הוא לא נאה לעצמינו לטעות על כן שלא מרשים לעצמינו לנסות. וכשאנו מנסים למנוע הצטברות מהביקורת שברשותנו כלפי עצמינו כל אדם נוסף על כך אינם מעוניינים מלהביא לארץ את אותן מהמחיר הריאלי הכישורים והפונציאל שלנו- את אף אחד לא שאנו בהחלט.
כשנלמד להודות בטעויות, שנערכו בשוגג או שמא בזדון, כשנלמד להתנצל ולהודות בטעויות בפומבי, לתקן את אותה הטעויות שלנו ונקבל האחריות של אודות הטעויות שברשותנו, לקבל את עצמינו ואחרים ועדיין לשאוף מצויין עם קבלת ההווה, נהיה משוחררים בהרבה יותר, ישמחו יותר מכך, מעיזים למעלה והחברה שיש לנו תראה עוצמתית יותר מכך לאין ערוך.
ובנימה זו גם, אני מתנצל בפומבי עד משמש נקרא רם כל אם זרה התחברתם האף ההשקעה בקריאה!