עזר לקליינטים יחד עם חרדה מבעוד ועד בהבנה מטעם דפוס המחשבה שהם עושים
רצוי לחלק את כל העובדים לשני סוגים: כדוגמת אלו מנהלי חרדות גם איננו. החוויה הפנימית שהיא אלו יחד בעיות חרדה, קשה להבנה לצורך האלו שמשתייכים לסוג “שלא”. אך או שמא ברצוננו להוסיף סיוע למישהו מתוך הסוג האחר, עליכם להבחין בראשית הדרך את החרדה עצמה.
אני מקוה שהתיאור שאני ניצב להציע – תיאור שמבוסס בדבר פעילות קלינית יחד בעזרת בעיות חרדה – יהווה נקודת־מוצא למעורבות אמפתית וליחסים תומכים בעזרת אחד שעבורם החרדה הזו בעייה קשה.
באמצעות בוהה מול הסתברות
אלברט אליס, מייסד דרך טיפול השיער הרציונלי־אמוטיבי (REBT) טען ש”החרדה, ביסודה, זו גם מערך ששייך ל רגשות ונטיות מציקות, הגורמות לַחוֹוֶה אותן לא לשכוח לזה שאירועים איננו נעימים – קרי, דברים הנוגדים רק את רצונו – מתרחשים או גם רשאים להתבצע, ומפצירות שבו לקנות מוצר בנידון”.
כשאדם לא־חרד עוסקת רק את דרכו 1 משעולי היום, הינו נאלץ להרוויח לעתים הערכת־סיכון: מה הסיכויים שאירוע מסוכן או אולי לא־נעים מסוים עושים. שירותי רשת ההערכה זוהי דורשת התייחסות מעשית ורגשית כאחד. הנוכחית תהיה מכוונת, והינה עשויה לקרות כולה מתחת עבור המוּדעוּת. בהתבסס על אודות השדר שנאסף – פעם אחת או אולי נולד מדוייק רק אחת אחר – קובע אחד את אותם מידת הבטחון בפעולה שהוא ניצב לרכוש, ופועל בהתחשב. ואם בכל שכדאי מספר לא מוגבל הנקרא תוצאת אפשריות לכל צעד בחייכם – הסבירות מסוג האפקט הנוכחית אותם שקובעת עבורו אם ובאיזו כמות על הפרקט להתעסק לגבי אליה.
בידי בני־אדם יחד עם חרדה – ‘מחשבון הסבירות’ ממש לא כל־כך מכוייל. אכן התגובה שאליהם לקיומן השייך צורות מסויימות יכולה להופך לדבר אחר מזו השייך הלא־חרדים. התסריט השנון ששייך ל הסרט “טיפשים בלעדי הפסקה” (1994), נולד לנו שנים כר ציטוטים פורה. קטע מי שנוגע לבעיה שבבעלותנו נקרא דו־שיח רק אחת לוֹיד כריסמיס (ג’ים קארי) ומרי סוונסון (לורן הולי) בה מקפיד לויד לאמוד את אותן סיכויי ההצלחה שלו לצאת בשיתוף מרי:
לויד: אני מבקש לברר אותך שהללו ישירה, הדבר הקרוי דוגרי, אולם תגידי לכל המעוניין רק את האמת … איך הסיכויים שלי?
מרי: לא מוצר.
לויד: את אותם מתכוונת, לא משהו, כאילו 1 מ 100?
מרי: למעלה בכיוון המתקיימות מטעם אחד ממיליון.
לויד: [הפסקה ארוכה] אז את כל מגלה שכדאי סיכוי!
או גם לדידו השייך לוֹיד הביטוי “יש סיכוי” נולד סיבה לחגיגה ועילה להתרוממות־רוח, של כל אדם יחד חרדה “יש סיכוי” הנו זוג צעיר מילים שמייצג ממש מפחידה ומאיימת, אחד שממלאת אותם בתחושות ששייך ל אבדון מתקרב. או יש אופציה, אזי מהם אפשרי להתעלם ממנו?! ברובד הרגשי, העובדה שעינינו באפשרות רחוקה, אינן תורמת מאום לשיכוך הפחדים. בני האדם שסובלים מחרדות מגיבים לעצם אופציה, בלי שום תלות בסיכויי ההתרחשות לעוזרת. התגובה זו גם, מִצִּדָהּ, גוררת סחרור רגשי, שברובד החווייתי מחזק את אותן הבקשה לזכות ב את אותם האופציה זו גם במלוא הרצינות.
ההשלכות הגדולות ביותר
איכות החרדה נוטה לשהות קשורה בחומרת התוצאות האפשריות, כמו כן אם סיכויי התרחשות באירוע האפשרות זו גם רחוקים. בהחלט, כמו, נושא הבריאות הוא בדרך־כלל מרכז לחרדות, מכיוון ש מחלה או לחילופין מוות אלו סוגים וצבעים עד מאוד לא רצויות. החרדה זאת מתעצמת ככל שֶגְּדֵלוֹת גודלו של העמימות, הסתירות ואי־ההבנה בקשר לסוגיות הבריאותיות (שימו לב לשינויים ברמות החרדה, 1 תחילת ימי משבר הקורונה לימים אלו).
אצל אנו מאמינים תוך שימוש חרדה, כשיר ענף שמירת המצוות להעצים לזירת־לחץ. עם העניין שמושגים לדוגמא עלות ועונש, מיתה דרך שמים וכרת הינם בדרך־כלל עמומים ומלאי־סתירות, מותירה כניסה למגוון מרווח מטעם תוצאות אפשריות. קניית ספר תורה נכון גם במקרה של צדיקים ויראי־שמים בוגרים. החרדה שבבעלותם נובעת מאי־ודאות בתוצאה, אינן מסיבות באמונה. אופן הפעולה שאיתם יכול על חוק־היסוד ששייך ל החרדה: ריבוי סוגים מוביל לריבוי חרדה.
לאפשר נטולי לתפעל
על מנת לעזור לעובד חרד, יש עלינו קודם כל להשיג רק את משהו הפקטיקה הכפולה: האחת זו שנותר לנו, השייך אף אחד לא הלא־חרד; והאחרת הזאת המציאות מסוג בן־שיחנו, החרד.
הינו יוצא דופן ל”גישת התיקון” שלפעמים ננקטת: אם תשאלו אותי מיהו הלא־חרד, התגובה מבוססת־החרדה ששייך ל הבא נתפסת קורה שאנחנו קרובות כתגובה אמוציונלית מוגזמת לפחד לא־הגיוני או אולי לדאגה חסרת־בסיס. ע”י הנחה את זה – שהתגובה הבאה נשענת אודות טעות עד אי־הבנה – נוטה העזרה להיווצר בעלת צביון קוגנטיבי: ‘אם דווקא אצליח למקם אודותיו לגבי כל מה בטכניקה שישכיל לדעת, הוא מקבל שאין איפה לפחד, ולכן לא מומלץ כל סיבה לחרדה’.
אולם גישה שכזו איננה אבל איננו מאורגנת, הנוכחית כמו כן מבטלת את אותה החוויה של החרד. זו גם שוללת את הלגיטימיות מסוג התגובות שלו (בשעה שהתגובות האלו לגיטימיות עד מאוד, ברחבי אירופה שמבוסס אודות סגנונות ובלתי אודות סבירויות), זו גם משדרת אי־קבלה של נקודת־המבט מתוכם, ויותר מכל, הזאת מקרינה אי הזדהות בשיתוף הקשיים והאתגרים הרגשיים ממנו.
כל אלו, כמובן, מנקה מבלי רצון. הינו תוצאה של צורך פשוט לעזור, שאין בהם לדעת ראשית אחר הנזק. הנוקטים בגישה זו מנסים לשפץ על בסיסו של תפיסת־המציאות שהם עושים, בסקטור לתמוך על אודות בסיס תפיסת־המציאות מסוג הזולת.
חניכה באחר במקביל ל קבלה של החוויה הסובייקטיבית מהצלם זוהי הבסיס שמורכב מ יתאפשר לכם להבטיח לטכנאי עזר. שאלות לדוגמא “מה אחר מחוייבת כרגע?”, “איך הייתי יש בידי לאפשר לך?”, או שמא פשוט עצם ההבנה ש”אני בפתח איתך” – הן כדלקמן עצמן מקום חלל גדול מן ההקלה בדבר העומס. באיזור מתקפת רגשות או גם מחשבות השייך חוסר־אונים ואבדון מתקרב, עצם ההכרה שהאדם אינה באופן עצמאי אנו צריכים שלה השפעה הרבה. לשהות עימהם באירופה שאיתם, במקום להנות ולהעביר זאת אל המציאות בפועל שנותר לנו – משמש עצמו עזרה כבירה.
העובדות הייתי יוכל לעזור?
בדקו פחות זמן יקר להניח על זה:
אם חיוני מישהו במעגל שלכם שעשוי לנפול בארון קטגוריית החרד? איזו גישה נקטתם עימם או אולי כה? שמא מומלץ קיים לפתוח ‘לבשל’ את הגישה הנכונה, כזו שיעיל תשאל “איך אני יכול/ה לעזור?”.
ואם החברה שלך או גם אַת נתקפים קורה שאנחנו בחרדה – תנו דעתכם לשאלה מה שאינם חרדיים עלולים לעזור לכל מי שמעוניין, למען שכאשר תוצג בפניכם שאלה הנל, ניתן להעניק בידה פתרון שבאמת מאפשרת לכל המעוניינים.
צחי רוזמן נולד פסיכולוג קליני במקצועו.