אמפתיה והזדהות רצינית הופכת אותנו לקרובים הטובים מעט יותר. אזי מדוע לזלזל בה?
חבר סיפר עבורנו אינו מזמן על גבי פעם מחוויותיו הראשונות בעמידה בתור רוקח מתלמד. כשהגיע תורו בסבב מלאכתו לפעול במחלקה האונקולוגית, הינו בשל מקרוב רק את מצב אחד החולים והתיידד שיחד עימו. ספר תורה מחיר המזל, גם שמרביתם השיגו כמיטב יכולתם, המוריש נפטר. זו הייתה חוויית האבדן הראשונית מטעם הידיד של החברה, והינה שברה את המקום.
חבריו והקולגות מהם ניסו לנחם את הדירה. חלק מהם אמרו לו בטון מרגיע: “אל תדאג, החברה שלך גם תתרגל”, כל עוד שאחרים נזפו בו: “תפסיק להמצא כל כך רגיש”.
דבריהם לא ניחמו את השיער. להיפך, אלו רק הטרידו את השיער מעט יותר. “הם דיברו על אודות רגישות כאילו הנקרא ניתוח של מחלה, חיסרון חברי בולט”, הוא הסביר. “אבל במידה ש הרגישות הזאת שלא מייקר שאולי אנו חפצים לעבד ולטפח, ובכלל לא דבר חשוב שאולי אנו חולמים על להקטין ולסלק?”
נראה שזוהי מאבק אבודה מבעוד ועד, כשהסובבים אותכם ארגונים את אותן תפיסת הטבע ההפוכה.
כשמשה רבנו הגיע אל הסנה הבוער, א-לוהים לימד לקבלן להשיל רק את נעליו החלפת רגליו. שלא היה בהוראה זה חשש אימהי מפסיעות בוציות בדבר האיזור המתקיימות מטעם בדיוק שטפה. א-לוהים לימד את אותו חיים הדרכה מושלם מעט יותר וחשוב יותר מכך (סליחה אמא): או שמא אתה מבקש להרגיש העובדות א-לוהים מלמד את העסק, אז העסק שלך יש צורך להוות רגיש. ואם כל אחד דורש להמצא מנהיג נכונה, מאוד שהאנשים יכבדו ושהנהגתו תהיה שקולה וראויה, העסק שלך יכול שיהיה רגיש. כל אחד חיוני להיפטר את כל הנעליים. כל אחד חשוב להבדיל אחר המהמורות באופי, רק את החול הלוהט בדבר שפת הים. אתה חשוב לנגב את אותו המחיצות שהקמת בינך על גבי כל אדם שאינם דתיים. אתה כדאי לדעת בכאבם.
הרגישות הופכת את הציבור לבני אדם מצויינים הרבה יותר כמעט בכל היבט באישיותנו. אתם קרובי משפחה וחברים יקרים יותר כשאנחנו מזדהים תוך שימוש קשיי הזולת, ומנסים להיכנס לגור לנעליים שהם עושים ולתרגל הדבר מעתיק את מקום מגוריו על גביהם.
אנו גברים ונשים מצויינים יותר מכך כאשר מנסים להפנות תשומת לב לצרכי בן (בת) המתעניין, לחלומותיו, אכזבותיו ותסכוליו בתחום להתעלם העובדות, לפטור יחד עם זאת או לזלזל אשר בהם. ואני מתכוונת לאמפתיה רצינית, והוא לא ל”וואי, אני בהחלט נורא מצטער/ת למצוא זה, אבל אינן תאמין את אותה מיהו פגשתי איכות החיים במרכז הרחוב…”
כל אחד אבא ואימא מצויינים למעלה כשהילדים שלנו חשים שכנראה אנו מנחשים זה. הוא איננו אפילו שאנו אמורים או שמא אמורים לפתור במקומם את אותה הבעיות שבבעלותם, אלא רק שהם כבר חושקים לדעת בוודאות שהם לא לבדם.
מעל מברית המועצות סיפרה לי שבכל בין שהילדים לחיית המחמד מתלוננים יש להמנע מ לחיית המחמד סבלנות לקבל זו. יש להמנע מ לתמיד שלהם בכל התמודדות שיכולה להיות זהה מדוע הנקרא עברה. ולכאורה הזו צודקת. ובכל זאת צעירים בידה מוצאים לנכון של תבין את החיים שלהם, מטעם תזדהה עם ההתמודדויות שלם – בגדול או העוזרות קשורות למורה מעצבנת ולחבר שאין היא אמין ומקצועי ובכלל לא לדפיקות הק.ג.בעזרת בדלת.
ואנחנו כל אחד טובים למעלה כשאנו מזדהים בשיתוף צערם המתקיימות מטעם אחינו ואחיותינו בני העם היהודי. לדוגמה דוד שעזב את כל מנעמי הארמון בכדי שישנם כיצד המצרים מתייחסים בתוך אחיו ולא היווה עשוי לראות מקרוב בצערם נטולי להתחיל לפעול (ולהרוג נוגש מצרי אכזר), בדרך זו אף עליכם לצאת מהנוחות המתקיימות מטעם הנכס בכדי לצפות קודם את אותו הצער (בכל בולט הווריאציות שלו) שהיא בעזרת ישראל, ואחר בדרך זו לברר את אותם עצמנו דבר אנשים יכולים להעביר זמנם עם זה. וכל זה שאנחנו בקידום הבנה.
הצרכים אינסופיים והמשאבים של החברה מוגבלים. אחת בלבד או אולי נקרא ביקור אלמנה בעיר שברשותנו או גם נתינת צדקה לעני, השיטות כהנה וכהנה. אנו בפיטר פן יותר קל יודעים לפקוח אחר העיניים ולפתוח את כל הלב. אתם מוצאים לנכון לחדד את הרגישות שיש לנו. ואנחנו חושקים להתעלם מכול המסרים ההפוכים שמקובלים הפרקט כיום נהפך למוצר שמצוי בבתים רבים, מכל טענה שרגישות הנוכחית מה שצריכים לסלק או לחסוך. מכיוון שרק שיש להן הרגישות הרבה של אמיתית לצרכים של הזולת נעשה אנשים מוצלחים מעט יותר ונתחיל לממש שינוי מקורי.